כתבה בעולם קטן, 4.12.22 -
שאלה – יש לילד שלי בעיה מול חברים. הוא ילד מקסים, טוב לב, אבל כשהוא מגיע לסיטואציה עם חברים, הוא לא תמיד מצליח להגיב נכון. הוא עומד על שלו, מתעקש, לא מוותר, ולא מצליח להתחשב בחברים. הם לרוב הופכים חסרי סבלנות, ואו כועסים עליו או מתרחקים ממנו. התוצאה היא שהחברים פחות מגיעים לאסוף אותו לפעילויות, והוא נשאר לבד בבית. קשה לי לראות שהוא עצוב ובודד, ואני לא יודעת איך להסביר לו שבהתנהגות שלו הוא מרחיק את החברים ממנו.
תשובה: לא ברור משאלתך מהו גיל הילד. גיל הילד יכול להשפיע על איך נגיב. כאשר הילד צעיר כדאי שההורה יהיה יותר מעורב בסיטואציה החברתית. אנחנו קוראים לזה "נוכחות שומרת". ילד עם כישורים חברתיים חלקיים, לא יודע איך להגיב נכון בתקשורת העדינה הנדרשת מול חברים. כאשר הוא יושב איתנו בספה בסלון, ללא לחצים או גירויים מסיחים חיצונים, אנחנו שואלים אותו תיאורטית איך נכון להגיב, הוא יודע לומר היטב "צריך להתחשב", "גם אחרים רוצים כמוני". אבל באירוע עצמו לרוב הוא מתקשה יותר לוותר, מתקשה לראות את העמדה של האחר, והוא מתקבע על הרצונות והצרכים שלו. "נוכחות שומרת" שלנו ההורים, נוכחות פיזית בתוך האירוע, תאפשר לו להזכר בכל אותם תרגולים תיאורטים וחשיבה משותפת שעשינו בעבר. לפעמים גם אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד, או מנתחים אירוע בדיעבד, ואנחנו מופתעים מעוצמת התגובה שלנו. "זו היתה אני בתוך הסיטואציה?", "מה גרם לי להגיב באופן כל כך עוצמתי". אצל ילדים התחושה הזו מוקצנת אף יותר. היכולת להפעיל שיקול דעת בעת המעשה חלשה יותר, והם זקוקים לנו, כדי לסייע להם בויסות הרגשות ובויסות התגובות. אמירות והרגעה שלנו יסייעו לו, תוך כדי האירוע, להבין ולהגיב באופן מותאם יותר - "אתה רצית לשחק במונופול, והוא העדיף טאקי, זה מכעיס ומתסכל שצריך להתחשב. איך אפשר למצוא פתרון שיתאים לשניכם?". במשפט הזה אני מתייחסת לשלושה מרכיבים - לרגש שלו "מכעיס ומתסכל", לרצון שלו ולרצון השונה של החבר, ולפתרונות האפשריים להתמודד עם הדעות והצרכים המנוגדים. בעת האירוע הקונפליקטואלי, כאשר אני קוראת לו שיבוא להפוגה קלה אצלי, ההורה, עזרתי לו להרגע ולמצוא פתרונות יותר מדוייקים ואפשריים לצאת מהפלונטר, פתרונות שלא בטוח שהיה מצליח לבצע עצמאית.
בגילאים בוגרים יותר, "הנוכחות השומרת" הופכת יותר מרוחקת. הדבר האחרון שנער רוצה זה שההורה שלו יהיה בקרבת מקום לו ולחברים שלו, ויתן עצות ויתערב. יחד עם זאת, מומלץ כי ה"נוכחות השומרת" תמשיך להתקיים, במתכונת שונה. למשל, ההורה נמצא בקשב לאירוע חברתי, ובמידה והוא מסלים, קורא לילד באמתלה כלשהי, ומציע לו לחשוב על חלופות, או סתם לתת חיבוק של הרגעה, שיתן לו כוח להתמודד עם הסיטואציה. בהמשך רצוי שוב לשבת יחד על הספה ולדון במה קרה בסיטואציה, שגרם לילד להגיב כפי שהגיב, ולדון באפשרויות התגובה,.
הישיבה המשותפת "על הספה", לטעמי היא המפתח להתקדמות במיומנויות החברתיות. היא מתקיימת באוירה רגועה ללא הלחצים החברתיים והמסיחים הנוספים המופעלים בזמן האירוע. היא מאפשרת חשיבה יותר שקולה, התבוננות על מה קורה לי, ומאפשרת להשיב את הבטחון ביכולת להתמודד. אל תוותרו על "הישיבה המשותפת על הספה". כשהילד רגוע ומווסת, הוא יותר קשוב ויותר מפנים את הלימוד החברתי.
זה לא קל להביא את הילד (ולפעמים גם את עצמנו), לשבת יחד. הילד לרוב מתנגד, מתקשה לחשוף את המצוקות והקשיים שלו, ומנסה להתחמק מהמפגש. לפעמים נשמע אמירות ישירות "לא צריך את החפירות שלך". אני ממליצה לא לוותר, להמשיך לחזר אחריו, ולומר בעדינות, ללא התלהמות "אתה חשוב לי, אני רואה את הקושי, אני פה כדי לעזור". גם עם הילד לא יסכים למפגש, הידיעה שלהורה אכפת, מסבה בטחון וכוח להתמודד עם סיטואציות עתידיות.
עד כאן התייחסתי בעיקר להתמודדות של הורה עם קושי חברתי של הילד. חשוב להדגיש שכאשר הקושי החברתי הוא משמעותי, והילד "מקבל את התפקיד" של הדחוי בקבוצת החברים, זה כבר לא מספיק רק להגיב בעת האירוע, ולשוחח איתו. כאן כבר חשוב לערב גם את הצוות החינוכי, יש לו עוד מלאי כלים להתמודדות, אבל זה נפרט אולי בפעם אחרת. בהצלחה!