עד לפני כ-3 שנים עבדתי כפסיכולוגית במועצה האזורית שומרון. כפסיכולוגים, היינו אמונים על בריאות הנפש של ילדים. כשהתרחש אירוע חירום, כמו פיגוע, מיד הוקפצנו לזירה, יחד עם צוותי הרווחה וצוותי החירום הישוביים, לבחון את המענים הרגשים הנחוצים.
המענים הרגשיים ניתנו בכמה מעגלים. מעגל המשפחה המצומצמת והמורחבת, מעגל החברים ומעגל הקהילה. בכל אירוע המעגלים השתנו. כל אירוע כזה הצריך בתחילה מיפוי המעגלים ודיוק המענים הנחוצים לכל מעגל.
לפני כ-20 שנה הייתה תחושה כי הנוכחות שלנו, בעיקר בישובים כמו גב ההר, פחות רצויה. חשנו כי השפה הרגשית זרה לתושבים. השפה השלטת הייתה שפת ההתמודדות העצמית, שפת "בבניין הארץ ננוחם", שפה שהכרה ודיבור רגשי, יכול להחליש ולא לחזק.
עם הזמן והתגברות רצף האירועים, תחושת החוסן נסדקה, והתושבים כבר פנו יותר, וביקשו את התמיכה הרגשית. הייתה יותר נכונות לבטא חולשה, ויותר נכונות לעיבוד רגשי ולא רק עיבוד שכלתני. הביטוי הרגשי, נתן אישור והכרה לחששות ופחדים שעולים, ואיפשר הכנה לקראת אירועים עתידים.
אנחנו, כאנשי בריאות הנפש, מאמינים שדיבור על רגשות, והכרה של הסביבה ברגשות שלי, כולל רגשות שליליים וחולשה, מאפשרים מקום גם לחלקים החלשים והכואבים של הפרט. מקום לחלקים אלה נותן כוח להתמודד, ונותן תחושה שאני מובן, על כל הרבדים, החזקים והחלשים יותר.
בימים האחרונים, כאשר אני כבר לא חלק ממערך הסיוע, אני צופה על השלכות אירוע הרצח של יגל והלל יניב הי"ד, בפרספקטיבה מעט שונה. המהומות שהתרחשו בחווארה בלילה שלאחר הרצח, העלו את השאלה, האם השיח הרגשי לא הספיק לאותם תושבים כועסים שיצאו לפגוע ולהרוס. האם עוצמת הכאב, ואולי גם הפחד ותחושת חוסר השליטה, הובילו את האנשים, כבני אדם, להרגיש כי הם צריכים להחזיר את תחושת הכוח, ולהרחיק את הרגשות המבהילים שלא מאפשרים להתמודד ב"כאן ועכשיו", שלא מאפשרים את התחושה המרפאת המיידית של לצמוח ולהתחזק. יכול להיות שמעבר לרצון לנקום, היה כאן רגש פשוט של רצון לשלוט על החרדה המפעפעת, חרדה שאומרת "כל יום בעוברי את חווארה, יש אפשרות שאפגע. אין אפשרות לשלוט בחרדה הזו, ולכן כדי להתעמת איתה, אני אפעל".
לדבר על הרגשות ולתת להם מקום ומענה, בסיטואציה מבהילה, חוזרת ולא נשלטת, יכולה להחליש. לעשות זאת, ובמקביל גם לפעול, להגיב חזרה על הפגיעה, למשל על ידי האפשרות להבהיל את האויב, מרגיע את התחושות הקשות ומאפשר קיום.
אין הדברים נאמרים ממקום של מתן לגיטימציה לפגיעה בחפים מפשע, אלא מתוך הבנה פסיכולוגית של המניעים של אותם משתתפים במסע. פגיעה בחפים מפשע מחייבת תגובה מהירה וברורה, אבל זה לפעם אחרת.