מי מגדיר את הקו הדק בין הפרעה ובין התנהגות נורמלית.
כשילד לא מצליח לרכוש את הקריאה, מתי זה מוגדר נורמלי ומתי כבר לא?
כשילד שובב, מנסה דברים מסוכנים, ומתחצף – מתי נגדיר אותו כבעל הפרעת קשב ומתי נגדיר אותו כסתם ילד שמח ומלא אנרגיה – איפה עובר הקו הדק בין שניהם?
ולסבך אפילו יותר – כאשר ההורה חושב שיש הפרעה ולעומת זאת המורה לא מזהה את עוצמת הבעיה, איך נגדיר את ההתנהגות – נורמלית או מופרעת?
לפני 70 שנה יצא ספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה- DSM. ספר זה מקטלג התנהגויות שונות להפרעות. כאשר אדם מציג מספר מסויים של קשיים התנהגותיים ברצף מסויים, הוא יוגדר כבעל הפרעה. אם יש לו פחות התנהגויות בעייתיות והם מתרחשים בטווח זמן קצר יותר, הוא לא יוגדר כבעל הפרעה.
עם השנים הספר עבר מספר גרסאות בהתאם להתפתחות המחקר. כיום ישנן אבחנות שנוספו שלא היו קיימות בעבר. למשל התמכרות למסכים.
מתי יוגדר אדם כבעל הפרעה של התמכרות למסכים? אם ראה 10 שעות? 18 שעות ביום?. ואם זו הנורמה במשפחה שלו וכולם בוהים שעות במסך, האם זו הפרעה?
ואם זו הפרעה, האם אופן הטיפול יהיה שונה, לעומת שעות מסך ארוכות, המוגדרות כנורמליות במשפחתו? ואם זה נורמלי, האם הסביבה פחות תירתע מהפרט לעומת אם יוגדר כבעל הפרעה?
אין לי תשובות חד משמעיות, רק רוצה להסב את תשומת ליבנו לחוסר הבהירות לגבי ההגדרה מופרע מול נורמלי ועל המשמעויות בכל הגדרה.
אשמח לחוכמתכם, מה אצלכם הקו הדק המגדיר הפרעה?