יומיים לבחירות, ואני לא מבינה למה אני כל כך נרתעת מהתקופה.
אני נרתעת מכל דיון שמתעסק בשאלות כמו, "במי חייבים לבחור", או "למה אסור לבחור את המפלגה הזאת", ורק מחכה שהתקופה תסתיים.
נראה לי שזה קשור לפער האדיר בין הצורה שבה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו – להקשבה, לאמפתיה, למוכנות להכיר בשונות ביננו ולקבל את האחר, לבין המהות ההולכת ומחריפה של סבבי הבחירות האחרונים –
בידול ומחנאות, שנאת האחר, וחוסר לגיטימיציה לכל דעה שהיא לא שלי.
אין סבלנות, אין סובלנות, ויש רק האדרה והסכמה עם עצמי ומי שכמותי.
כפסיכולוגית חינוכית, אני מבינה שחינוך מושתת לא רק על מה שאנחנו מלמדים ומקנים, אלא בעיקר על דוגמא אישית.
מה הילדים שלנו מבינים ולומדים, איך הם יקבלו את האחר, כל אחר, אם ככה אנחנו מתנהגים?
כדי לגשר על הפערים -
אני מציעה שבהגעה לקלפי, נאפשר מעבר ללמידה ולהכרה של המפלגה שלנו,
גם כמה דקות ללמוד את המצעים, הרציונל והאידיאולוגיה של המפלגות האחרות, אלה שאנחנו לא מצביעים להם. המפלגות "שלהם".
כך נוכל להעביר מסר של פיוס, של רצון להכיר ולדעת, גם אם לא להסכים.
יום בחירות שמח.
