כתבה שהועלתה בערוץ 7 -
חגי תשרי, הם תקופה של התכנסות משפחתית וחגיגית. ההתנהגות שלנו בכלל, ובאירועים כאלה בפרט, מושפעת מאוד מזכרונות עבר, מהצורה שבה הוטבעו חוויות אלה בתוכנו כשאנחנו היינו ילדים. למשל, כמה קשה להגיע לבית הכנסת כשפתאום החזן משמיע מנגינות שונות מאלה שהיו נהוגות בבית הכנסת שבו גדלנו. הגוף נדרך ומתאכזב. ולעומת זאת כאשר פתאום נשמעת מנגינה מוכרת, אנחנו מרגישים רעד והתרגשות לא מוסברים שלעתים גורמים לדמעות לעלות ולהתחיל לזלוג.
הזכרונות שלנו מלווים אותנו בלי שאנחנו בכלל מודעים אליהם, והם נוגעים בנימי הנפש באופן פתאומי ולעתים מפתיע. ככה זה עם זכרונות חיוביים, אבל גם עם זכרונות שליליים. הם מוטבעים בנו עמוק, בלי שאנחנו מזהים מראש את השפעתם, ואת התגובה שלנו כשהם מופיעים.
אמא אחת סיפרה לי שהיא מאוד קשובה לילדים ולחוויות היומיומיות שלהם. ביומיום, הילדים יכולים להאריך בסיפורים, ולה יש את הסבלנות לשמוע, להקשיב ולתת עצה, אם צריך. אבל בשולחן השבת והחג, היא לא מצליחה להקשיב. היא נהיית חסרת סבלנות, דרוכה ומוצאת את עצמה מעירה ונטפלת לכל התנהגות קטנה של הילדים. תוך זמן קצר הארוחה הופכת למקום של כעס, התנגשות וענישה.
בניתוח בדיעבד, ראינו שבילדותה, זה היה דפוס שולחן השבת בבית הוריה. ההורים הירבו לארח, והיה חשוב להם הטקס והמעמד. לא היה להם מספיק זמן ומקום גם לילדים. האם הפנימה, באופן לא מודע, את חוסר הרגיעה סביב שולחן השבת, ולמרות שידעה שהוא לא נכון לה ולילדיה, לא הצליחה להשתחרר מהזכרון שהוטבע בה.
הזכרון מוטבע בנו כל כך חזק, שלרוב, גם כאשר אנחנו לומדים ומנסים לפעול שונה, אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים על דפוסים ישנים, לא טובים, לא מקדמים ולעתים אפילו פוגעניים – עבורנו ועבור הילדים.
אך הידיעה כי הזכרון תמיד יהיה חלק מאיתנו, לא אומרת שאי אפשר להשתחרר ממנו. אני לפעמים עובדת קשה מאוד, וצריכה תזכורת של בן זוגי וילדיי הבוגרים לצאת מהחשיבה או ההתנהגות הלא מקדמת. אנחנו לעתים צריכים סיוע חיצוני לזהות ולהבין שאנו פועלים על פי דפוסי עבר ללא קשר לצורך בהווה.
עם תחילתה של השנה החדשה, אני רוצה לאחל לעצמי ולכולנו, שבשנה הקרובה, נוכל לייצר ולהטביע בנו ובילדינו זכרונות שמחים וחיוביים שישרתו אותם בדורות הבאים.