לאהוב את הילד ולהתפעל ממנו

העצה הכי בנאלית וגם הכי מדויקת, ​

כמעט תמיד, היא:​

לאהוב את הילד ולהתפעל ממנו, שוב ושוב.​

ילדים עם צרכים מיוחדים בכלל, ​

ולקויות למידה בפרט, חווים הרבה תסכולים ​

ואכזבות לאורך הדרך.​

האכזבות הם יומיומיות – לא הבנתי את המורה, ​

לא התקדמתי בחוברת, ​

הילדים צוחקים כי קראתי לא מדוייק ​

או כתבתי עם שגיאות כתיב, ​

נשפך לי השוקו על הרצפה.​

בהסתכלות כזו אפשר להבין כמה חסרות ​

להם המחמאות וההתפעלות.​

"כל הכבוד, שהתיישבת להכין שיעורי בית", ​

"גאה בך שאתה רואה שאחותך במצוקה ומוותר לה", ​

"יודעת כמה קשה לך לקרוא את הפיסקה וקראת", ​

"יפה מאוד שאכלת מסודר ונקי".​

אמירות כאלה הן כמו "מים לאדם צמא". ​

הנפש משתוקקת להם.​

חשוב שהמחמאה תהיה מדויקת לאירוע, ​

ולא רק "כל הכבוד" כללי שכזה.​

אבל גם אם לא דייקתם, ​

זה עדיף על אי מחמאה.​