שבוע שעבר העברתי שיחה להורים,
"לשוחח עם המתבגר".
אצלי בישוב, בבית שלי!!
האנשים שמאחורי מסך הזום, מוכרים לי ברובם
וילדנו המשותפים עברו כברת דרך יחד.
ובגלל ההכרות, יכולתי לראות את עצמי, כאחת מהם.
אמא, אבא שמנסים להגיע ללב המתבגר,
מנסים לגשש באפלת אי הודאות,
והוא לא נותן רמז,
האם הוא זקוק לי, האם אני מסייעת לו?
האם השיחה שלי איתו תורמת? האם דווקא הורסת?
וחשבתי, כמה קל לייעץ
כמה קשה ליישם.
כדי להתמודד, אחת המנטרות שאני משננת לעצמי תמיד היא –
"את יכולה לסלוח לעצמך על היותך אנושית"
כי אנשים אנושיים טועים, הם מנסים ומשתדלים,
אבל אין הצלחה ודאית ויש שגיאות.
ואם נכשלת, תנסי שוב, מקסימום תצליחי.
זה עובד בכל תחום, וגם בתחום ההורות.
בטח אצל מתבגרים שעושים הכל כדי להוכיח לנו שאנחנו נכשלים מולם.
אז רק מציעה כאן,
חמלה עצמית. אתם אנושים, ואולי טוב שכך.