מוגש כשירות לציבור ההורים, שמתמודדים מול עוצמת "הלא מתחשק לי", "משעמם לי", "לא בא לי":
כשאני מתעקשת עם הילד, לעשות דברים "שלא בא לו", אני מייצרת לו עתיד קל יותר. איך?
אתם בוודאי מכירים את המלחמה הפנימית של רובנו – לקום לספורט, לעשות משהו בפעם הראשונה, להעז לפנות לאדם שאנחנו לא מכירים ולבקש.
מה ההבדל בין מי שמצליח לעשות את המפחיד, הלא ידוע, המרתיע - לבין זה שנסוג, נרתע ומתרץ את אי העשיה?
ההבדל הוא אישיותי. אבל יש מרכיב נוסף, והוא המרכיב החינוכי שקיבלנו בילדות – ההורה שעמד שם ואמר "אולי לא בא לך, אבל אתה צריך". הוא ההורה שלרוב יקדם את הילד יותר.
ההורה שהתעקש עם הילד להעז לעשות משהו מעבר לרצון או לתחושת היכולת שלו. ההורה שדאג שהילד יעשה גם כשלא היה לילד כל ודאות או אמונה שהוא מסוגל.
ההורה הזה הופך, בטווח הארוך את הקול החיצוני שאומר "לא בא לך, אבל אתה צריך", "מפחיד, אבל אתה יכול", לקול פנימי של הילד שמלווה אותו לבגרות.
לקול שמאפשר לי ולכם להתנסות, להעז ולהפוך חלומות מרתיעים למציאות מספקת.
תהיו הקול הזה!
