מתוך כתבה ב"עולם קטן" -
שאלה: שלום, יש לי בעיה שהולכת ומחריפה. יש לי חמישה ילדים. הבכור בן 14. כבן הבכור, אני מצפה ממנו לעזור בבית, ולעזור עם האחים הקטנים. אני זקוקה לו שיסייע בפינוי שולחן האוכל אחרי ארוחת ערב, ושישמור על אחותו הקטנה, כשאני מקלחת את שאר הילדים. והוא, הוא יושב על הספה, עם ספר או בפלאפון, או בוהה. כשאני מרימה את הקול, הוא מתעצבן ואומר, שכל הזמן הוא צריך לעשות משימות בבית. לפעמים הוא מתרץ שישלים את המשימה אחר כך. כמובן ש"אחר כך" לא מתקיים בפועל. אני כועסת, צועקת, מאיימת, ובסוף עושה את המשימה בעצמי. איך אפשר לגרום לו להבין את תפקידו בבית?
תשובה: בשאלתך צריך להתייחס למספר מרכיבים – לחינוך להתנהלות מצופה בחברה, לתפקידנו כהורים ולגיל ההתבגרות. התנהלות משפחתית היא דגם מוקטן של העולם החברתי שמתרחש מחוץ לכותלי הבית. ילד שלוקח חלק במשימות הבית, ייהפך לאדם יצרני, יוזם, עם מודעות חברתית. ילד או ילדה שתרגלו בבית עזרה ונתינה, תוך ראיית צרכי האחר, יתפתחו לאדם בוגר הרואה את צרכי חבריו, ואת בני זוגו לעתיד. לעומת זאת ילד שלא מצפים ממנו לסייע בבית, ממשיך להיות עסוק בעיקר במילוי הצרכים שלו, ללא הבנה של חשיבות הענקה ותמיכה גם בצרכי אחרים.
טיעון זה מטרתו לתת לך את הכוח לעמוד מול הילד, ולדרוש. לדרוש זה קשה, ולעתים מכאיב. כי הם יודעים לטעון. אוי, כמה שהם יודעים, בעיקר כשזה נוגע להשקעת מאמץ מצידם, על חשבון הפנאי והנוחות. הם הופכים לעורכי דין מנוסים עם האשמות בלתי פוסקות, ואנחנו נותרים חסרי מילים מול הטענות. "אבל אני עשיתי אתמול", ו"אני לא יכול לנוח בבית שלי, כל הזמן רק דורשים ממני", ו"למה אתמול ראיתי אותך יושבת על הספה?" וכו'. עלינו ההורים להמשיך לדרוש, מתוך ראיית עתידם, ולהשתדל להימנע מהתייחסות לטיעון הנקודתי שלהם, גם אם הוא צודק.
איך עושים את זה? דורשים ממקום שלם ופנימי – "הבית הוא שלך כמו שהוא שלי, ועבודות הבית הן עבור כולנו. יש פה זכויות וחובות, ומצופה ממך לסייע, כמו שאתה מקבל". במידה והוא לא נענה, שאלת העונשים, ו/או ההתניות ("אם...אז..."), היא במקום, אבל נתייחס לזה בפעם אחרת. כאשר אנחנו מגיעים ממקום שלם וברור, הרבה פעמים הדרישה מתנהלת כמו קסם. הם פשוט עושים. כאשר אנחנו מתערערים מהטענות שלהם, הדרישה שלנו כלפיהם הופכת יותר מגומגמת, והם מנצלים זאת לטובתם.
מעבר לדרישה, חשוב לזכור גם את החיזוק, את ההתפעלות. בחינוך להתנהלות נכונה בחברה, אנחנו לא רק דורשים, אנחנו גם מחמיאים ומתפעלים. כאשר בן הזוג או המנהל בא בדרישות ופקודות, הסיכוי שנבצע את המשימה היטב, נמוכה יותר. כאשר לעומת זאת, יש הכרת הטוב, יש התפעלות ואמירת תודה, התמריץ לעשייה הולך ועולה. לכן אני ממליצה, אל תיקחי שום משימה שהוא מבצע כמובנת מאליה, תחמיאי, תתפעלי ועודדי אותו על מה שעשה. במקרים קיצוניים, אני ממליצה גם לכתוב למורה, או בקבוצות הווטסאפ המשפחתיות על משימה שביצע. אם אפשר להוסיף גם ליטוף, חיבוק או נשיקה (עד כמה שהנער מאפשר), זה רק מוסיף.
ומילה על גיל ההתבגרות: זה גיל מבלבל וקשה. הם מצד אחד משדרים הרבה ריחוק וחוסר אכפתיות, כמו סוסי פרא שמתקשים לקבל אילוף. אך מצד שני, הם עדיין ילדים רכים, שזקוקים לחיבוק ולשדר של אהבה. תשתדלי לא להתבלבל. המשיכי בדרך החינוכית הכוללת, גם דרישה וגם חיבוק, ולאט לאט תגלי יותר שיתוף פעולה.
זה תהליך ארוך, שלפעמים צריך להפעיל בו "זכוכית מגדלת" כדי לזהות את השינויים, אבל אם תפעילי אותה נכון, השינויים יתחילו לבצבץ. וכשהם יבצבצו חשוב לזהות אותם גם כדי להבין שאת בדרך הנכונה, וגם כדי להצליח להתפעל מהשינוי. אמרה לי פעם נערה, שנמאס לה להתאמץ ולהשקיע במשימות. היא ציינה כי תשומת הלב של ההורים מופנית תמיד ל"מה היא לא עושה", ואין התייחסות לדברים שבהם היא השתפרה והתקדמה. היא ידעה לומר שאין אצלה שינוי של "180 מעלות", אבל כבר עשתה דרך והתקדמה ב"50 מעלות", כהגדרתה. בגלל שלא זיהו זאת, היא לא הצליחה להמשיך את המאמץ לסיים את 130 המעלות שנותרו. אם תפעילו זכוכית מגדלת, יתכן ותזהו את השינוי המזערי, וזה יהווה תמריץ למאמץ עתידי מצד בניכם ובנותיכם.
