ישבתי עם קבוצת סייעות גן
ולמדנו מהי למידה רגשית חברתית – SEL
ואיך מיישמים אותה בגן או בכיתה.
(ראו פוסט קצר המסביר מה זה SEL - https://www.facebook.com/100002363265248/posts/4655712137850849/?d=n)
והיה רעש, והיה בלגן, והיה צחוקים
ולא הקשיבו לי, ולא הצלחתי ללמד.
יצאתי מתוסכלת והאשמתי את הקבוצה.
הם לא מכבדות, לא רציניות, לא מבינות.
ופתאום זה נחת עלי – הבעיה הייתי אני!
הייתי עסוקה בללמד, במקום לעשות עבודה רגשית איתם.
לא זיהיתי את המצוקה שלהם, ולא הייתי קשובה.
הייתי עסוקה בתכנים ולא במהות.
כל המהות של למידה רגשית, היא ללמד תוך התייחסות לרגש של מי שמולי.
ואצלן - היה הרבה מאוד רגש, הרבה מאוד מצוקה.
מצוקה שקשורה בילדים, בהורים, בצוות שעובד איתם.
מצוקה שקשורה בציפיות הגבוהות מהן ובתנאים הבלתי אפשריים לממש את הציפיות.
והם לא יכלו להמליל את המצוקה, והוציאו אותה עלי,
אני מדברת על קשיבות, על ראיית האחר, על מודעות עצמית –
והנה אני לא קשובה, לא רואה אותן, ולא מודעת.
מזל שהיתה פגישה נוספת.
בפגישה השניה, הפסקתי ללמד, ונתתי מקום למה שמעסיק ומטריד אותם.
ופתאום היה שקט, והיתה הקשבה, והיה כבוד, והיה מקום גם להשמיע וללמד.
ואחרי שלימדתי,
למדתי שיעור -
רוצים ללמד,
קודם תקשיבו.
תורידי חסמים ומצוקות,
והם יתפנו ללמוד.