מנסים ללמד אותנו להרגיש, לכאוב, לבטא רגשות. אבל – כשאנחנו, או הקרובים לנו, מרגישים, כואבים, ומבטאים רגשות – הרגשות עשויים לפרוץ בעוצמות גבוהות ובאופן לא מווסת, ואז עולה לה הבהלה.
"הוא מרוסק, הוא שבור, קשה לו כל כך"
כשאתם רואים מישהו "שבור ומרוסק" – תנו לו כמה שניות, כמה דקות, את הזמן שנדרש, תנו לו להיות בעצב ובכעס הנורא – זה משחרר, תנסו.
והעיקר, אל תיבהלו, שננו את המנטרה שעוזרת לכולנו – "זו התנהגות נורמלית, במצב לא נורמלי"
תהיו לידו בכאב הגדול, בפחד הנורא. חבקו, הקשיבו, עודדו, ותמתינו יחד איתו.
הלך הנפש היא כמו מטוטלת – עולה ויורדת. אנשים בחרדה יודעים, שהחרדה איננה סטטית ובלתי משתנה, אלא באה בגלים – החרדה האימתנית נמשכת כמה דקות או שעות, אבל היא מתמתנת ואחר כך חווים הקלה, וחוזר חלילה. העידוד שהאדם שואב בעת החרדה, היא אותה ידיעה שהיא תסתיים בקרוב, והוא יוכל לחוות הקלה ולשוב לתפקד.
כך אני ממליצה גם לנו לחשוב – הקושי של הילד, הנער, החיילת, היא נקודתית ומשתנה. נהיה איתם בעת הקושי, נחבק, נקשיב – ובעיקר נהיה רגועים וזמינים. אם נעשה זאת, לרוב הם יחזרו לתפקד באופן מלא.
אמא לחייל, סיפרה לי במתח רב, שכאשר הבן התקשר לאחר כמה ימי לחימה, הוא פרץ בבכי, וסיפר שקשה לו כל כך, הוא לא יכול יותר".
אמרתי לה, שיתכן והבן שלה במצוקה אמיתית, וצריך לעקוב, אבל יכול להיות גם שהבן שלה, "קיבל זמן אמא". הוא היה צריך להוציא את המתח, הדריכות, האיפוק החוצה – ועל מי הוא יוציא את זה, אם לא על אמא.
עודדתי אותה לא להיגרר למתח, כי זה בדיוק מה שהילד לא צריך. עודדתי אותה להקשיב בסבלנות ולבקש שימשיך לספר את הקשיים, וגם - להתפעל ממנו, מהעשייה שלו, מהמשימה החשובה שהוא ממלא.
אנחנו ההורים תמיד נהיה הגורם של הילדים להישען עליו, בין אם הם פעוטות בני שנתיים, שאנחנו נותנים נשיקה לאצבע שנפגעה, ובאופן קוסמי, הם נרפאים והמכה כבר לא כואבת, ובין אם הם מתבגרים שחרדים מהלחימה, מהפצצות ומתחושת חוסר הבטחון, ובין אם הם חיילים בצבא, שמגנים עלינו, אבל הקול של אמא מחזיר אותם למקום החם, הבטוח, והמוגן.
אנחנו המגן הנפשי שלהם. והם זקוקים לנו עכשיו מווסת
ים וחזקים.
בתמונה - אמא מווסתת ומכילה Michal Yehuda , והלוואי והייתי מצליחה לשלוח את ההקלטה העדינה והמרגיעה שנלוותה לתמונה.
Comments