צופה באחד הילדים נבחן.
כל הצלחה שלו, אני צוהלת,
כל מעידה, כאב בבטן.
זה שלו, לא שלי,
ובכל זאת, זה לא נשלט.
כאילו הוא עדיין מחובר אלי, ואני מרגישה אותו.
ההפרדה ביני ובין הילד יוצרת את הזהות העצמית שלו,
את השונות שלו ממני,
את היכולת להיות עצמאי בעולם, ולהתמודד לבד.
וזהו מאבק מתמיד של הורה –
לשמור ולהגן, אל מול לדחוף ולצפות.
לעשות בשבילו, אל מול לדרוש שיתמודד,
להמנע מכאב, אל מול להסתכן בכאב שסופו אולי הצלחה גדולה ואולי כשלון צורב.
תהיה תמידית.
