top of page

מחשבות בעקבות שבת בר מצוה

חגגנו השבת בר מצוה לאיתי, צעיר הילדים במשפחה.

מהיותו הצעיר, הוא קיבל את תפקיד "הקטן, התינוק".

זה שמפנקים, מחבקים ומתלהבים ממנו,

זה שפחות מצפים ממנו להתבגר.

וגם זה שיש לו 4 מחנכים מעבר להוריו,

אחים גדולים שמעירים, עוקצים ומטיפים.

ואז מגיע אירוע בר המצוה,

במיוחד אצל בן – זכר,

ומצפים ממנו בבת אחת לשאת משימות של מבוגר-

לעמוד מול קהל גדול – לקרוא בתורה, פרשה שלמה, ללא סימני ניקוד וטעמים,

ולומר דרשה על פרשת השבוע, מול האורחים.

והוא – שרק אתמול היה ילד קטן, ללא ציפיות

צריך להופיע ולפעול כמו מבוגר, ועוד על במות!

ועולה אצלי תהיה כאם –

האם דרשתי ממנו יותר מידי,

האם הוא מסוגל?

וכשהוא רועד ומתרגש, מול כולם,

עולה החשש והמצפון, האם לא הגזמתי?

כמה שעות אחרי, שאלתי אותו לתחושותיו, וביקשתי שיסכם.

והוא אמר - ששמח שהצליח, והוא חש סיפוק,

ושהוא לא היה מוותר על החוויה, והיה חוזר עליה שוב.

ואני קיבלתי את האישור ואת השיעור –

זה שקשה, מלחיץ ומרגש,

לא אומר שנכון לוותר.

דווקא הניסיונות הקטנים/גדולים האלה, הם שמבגרים.

דווקא החוויות האלה מעצבות את האישיות ויוצרות את החוסן, לקראת האתגרים הבאים.

וסיכמתי לעצמי -

אל תוותרי, המשיכי להציב רף גבוה,

הם עומדים בו בכבוד,

גם אם ישנם פציעות וכאבים בדרך למעלה.


7 צפיות

댓글


bottom of page