מסממני התקופה – חוסר סבלנות והתפרצויות כעס בלתי נשלטות.
פתאום הנדנוד של הילד שלרוב אני מכילה - מטריף את דעתי,
המגבת שעל הרצפה, גורמת לי לצאת מהכלים,
הבקשה לחזור הביתה ממפגש עם חברים "רק עוד כמה דקות" – מוציא ממני את "המיטב",
החברה שמחבקת ואומרת "תהיי חזקה בשבילו" גורמת לי להקיא.
דיייייי!!!!!!! אפשר כבר לסיים את המלחמה, או לפחות להקל קצת את כל ה –
עומס
סבל
דריכות
געגוע
עצב.
לפעמים אין מילים להקל, אין כלים לתת –
רק "צרת רבים, חצי נחמה"
מותר לכם לפעמים להגיע לקצה, לפעמים.
וכשזה קורה, תדעו שאתם נורמלים, זה לגיטימי.
וכנראה שכמוכם יש לא מעט.
תיפלו, תתבוססו בבוץ לרגע,
ומשם הדרך לחזור לתפקוד,
ככל הנראה תהיה קלה יותר.
Comments