רוצה להוסיף עוד לגבי האבחנה בין התנהגות המקוטלגת כהפרעה ובין התנהגות שניתן לסווגה כנורמלית.
כפי שציינתי בפוסט הקודם, ספר האבחנות הפסיכיאטרי, הDSM, מגדיר הפרעה בהתאם לסך הקשיים שפרט מראה בטווח זמן מסויים.
כאשר הוא עומד בקריטריון - הוא יאובחן כבעל הפרעה ספציפית, ונוכל להשתמש בפרוטוקול יותר ברור לטפל בו.
אם לא נשתמש בספר אבחנות, הקשיים יחוו כאוסף של התנהגויות אקראיות שיהיה יותר קשה לטפל בהם.
הבעיה בחלוקה הזאת שאנחנו מתקבעים על הגדרת ההפרעה, ועובדים על פי פרוטוקול עם פחות רגישות להתנהגויות ייחודיות.
וגם – יכול להיות שאמנם הפרט מבטא את כל ההתנהגויות הרשומות, אבל ההפרעה מקורה בקשיים אחרים.
למשל יכול להיות ילד שיוגדר כאוטיסט, על פי הDSM, והוא בעצם לא -
אולי הוא נמנע מקשר עין, נמנע מקשרים חברתיים, לא יכול לסבול רעשים, ולא מבין סיטואציות חברתיות,
אבל המקור הוא חוויה טראומטית המקשה עליו להאמין באנשים, ולא אוטיזם.
למרות זאת, אני כן אוהבת את ספר האבחנות.
לטעמי הוא מסייע בדיוק האבחנה, מסייע להבין טוב יותר את האדם שמולנו,
ומסייע בבניית תוכנית העבודה ודיוק הטיפול.
שתף/שתפי
Comments