להקשיב לילד

זוכרים את השאלה ששאלתי אותכם בתחילת השבוע? "מה אתם יותר נואמים או מקשיבים לילדים?", אז הנה הסיבה לשאלה - השבוע לאחר שישבתי בפגישה עם ילד והוריו והילד לא הצליח להשחיל משפט, וההורים נאמו, והילד המשיך להיות מתוסכל. שאלתי את עצמי – למה כל כך קשה לנו להקשיב? למה אנחנו מעדיפים לדבר לנערה, במקום להקשיב לה? ואני אומרת "אנחנו", כי גם אני מקבלת את הביקורת "אמא את פסיכולוגית, אבל לי את לא מקשיבה"

כי לנאום זה יותר קל, יותר אינטואטיבי כי לדבר יותר נגיש ומצריך פחות מאמץ. כי בלהקשיב יש משום ה - לא נודע, ה - בלתי נשלט. "האם הוא יגיד?", "מה הוא יגיד?".

כשאתם רואים ילד עובר על הכללים, מתכנס בתוך עצמו, טועה, ובא לכם לנאום. עצרו! תקשיבו - תשאלו "מה קרה?", "תסביר לי?". רוב הילדים לא יענו. זה קשה מידי, עמום מידי, לא ברור להם. ואתם – רק תקשיבו. תשבו בשקט ותקשיבו. תשאלו שאלות קצרות, תציעו אפשרויות לדייק את המצוקה, אבל בעיקר תמתינו. כן כן, תהיו קצת פסיכולוגים. יושבים בשקט ומחכים. והילד, הוא ירצה לברוח. "מה הם רוצים, החופרים האלה". אבל אתם, מאמינים שיש לו מה לומר, והוא צריך זמן להוציא את זה.

תנסו משפטים כמו - "אני כאן", "תחשוב רגע", "זה חשוב לי להבין", "אתה חשוב לי", "אני מזהה שאתה במצוקה". ובאופן פלאי, אחרי זמן – זה יוצא. למה הם צריכים את הזמן, למה זה לא יוצא במהירות? לפעמים לוקח להם זמן להעז, לפעמים לוקח להם זמן לעצור ולחשוב מה מטריד אותם, ולפעמים עצם יצירת זמן לחשיבה מאפשר להם להבין את עצמם טוב יותר - מה הטריד אותם. ובפועל, זה יכול לפתור את המצוקה, גם בלי שתקשרו לכם את הבעיה. הם תקשרו אותה לעצמם, וזה הספיק, והרגיע אותם.

היו אצלי הורים לנערה שסירבה ללכת לבית הספר. היא התנגדה לכל שיח בעניין, התחצפה, וצרחה עליהם שיתרחקו. והם, הם התעקשו רק להיות נוכחים ולהקשיב. זה לקח זמן ממושך. ימים, שבוע. אבל בסוף היא חזרה ללימודים. היא לא סיפרה להם מה הטריד אותה, הם שיערו, אבל לא אמרו. והיא כנראה, מעצם ההקשבה שלהם, וההתעקשות לשמוע, גרמו לה לעצור, להקשיב לעצמה. היו כמובן עוד פעולות שהם עשו, אבל אני ראיתי בהקשבה, בנוכחות שלהם, את הפעולה המרכזית לשינוי.

הקשבה נעימה ומועילה!

2 צפיות