להודות בטעות, ולגדול מזה.

שמעתי השבוע פסיכולוג מוערך עם מוניטין רב

מתאר מאמר שכתב על....

טעות משמעותית שעשה עם המטופלת שלו.

הוא מתאר לפרטי פרטים את הטעות שעשה

ואת השיחות שהיו לו עם המטופלת לאחר שזיהה את הטעות.

הוא התנצל, הוא ניסה להבין,

והוא לקח אחריות ותיקן את שהיה צריך תיקון.

נפעמתי –

הנה אדם שגם הודה בטעות

ואף הגדיל לעשות,

ולא השאיר את הטעות במרחב הקליניקה - אל מול הלקוח,

אלא הסתכן בערעור המוניטין והמקצועיות שלו

ופירסם את הטעות – כתב עליה מאמר, ופירסם ברבים.

אני לא רוצה להתמקד כאן ב"טועה הציבורי", שאנחנו מרבים לדבר בהם בימים אלה,

אלא דווקא באדם הפרטי שעשה טעות ומודה בה -

כמה תעוזה ובטחון עצמי צריך כדי להודות בטעות,

כמה סיכון יש במהלך,

סיכון ששמי הטוב וה"מותג" שאני יפגע,

סיכון שההודאה בטעות תגרום לאנשים אחרים להתפס לטעות ולהשתמש בה נגדי.

ובכל זאת הוא עשה זאת, כמעין מראה לנו -  

שטעויות והודאה עליהם מעוררים רתיעה וחשש,

אך הם גם יכולים להצמיח ולקדם,

הן מונעים תקיעות, ומאפשרים תנועה וגדילה -

"אתמקד היכן נכשלתי ובמה אוכל להשתפר.

אתמקד בי, ופחות אחפש אשמים מחוץ אלי".

וגם אולי - ההתמקדות בי, תניע תנועה כזו גם אצל אחרים,

וכל אחד יתחיל הסתכלות פנימה, לפני חיפוש אשמה באחר.

בתמונה - אזהרה שזו טעות. לא הקשיב לי....