העצה הכי בנאלית וגם הכי מדויקת,
כמעט תמיד, היא:
לאהוב את הילד ולהתפעל ממנו, שוב ושוב.
ילדים עם צרכים מיוחדים בכלל,
ולקויות למידה בפרט, חווים הרבה תסכולים
ואכזבות לאורך הדרך.
האכזבות הם יומיומיות – לא הבנתי את המורה,
לא התקדמתי בחוברת,
הילדים צוחקים כי קראתי לא מדוייק
או כתבתי עם שגיאות כתיב,
נשפך לי השוקו על הרצפה.
בהסתכלות כזו אפשר להבין כמה חסרות
להם המחמאות וההתפעלות.
"כל הכבוד, שהתיישבת להכין שיעורי בית",
"גאה בך שאתה רואה שאחותך במצוקה ומוותר לה",
"יודעת כמה קשה לך לקרוא את הפיסקה וקראת",
"יפה מאוד שאכלת מסודר ונקי".
אמירות כאלה הן כמו "מים לאדם צמא".
הנפש משתוקקת להם.
חשוב שהמחמאה תהיה מדויקת לאירוע,
ולא רק "כל הכבוד" כללי שכזה.
אבל גם אם לא דייקתם,
זה עדיף על אי מחמאה.
Comentarios