בהמשך לפוסט האחרון, קיבלתי הרבה תגובות. מצרפת תגובה שהגיע בפרטי ממורה שביקשה להישאר בעילום שם. תודה לך "המורה" על הפרספקטיבה הנוספת
"קראתי את הפוסט שלך כאמא...ותוך כדי גם הסתכלתי על ההצעות מהזווית של מורה. בשעות היום, אני נפגשת עם בוגרי הקורונה, ילדים שמעל שנה היו בבית. אותם ילדים לא היו פיזית בכיתה הקלאסית, ובחלוף הזמן, או שהם שכחו, או לא הספיקו ללמוד איך להתנהל בכיתה. בבית הכל היה זמין – מקרר, שירותים, והאפשרות לטייל תוך כדי השיעור בזום – הרי לא היתה חובה להשאיר מצלמה פתוחה. ופתאום, בתוך הכיתה, ישנם כללים: הזמן לצאת לשירותים או לאכול מוגבל לזמן ההפסקות, אי אפשר לטייל מתי שמתחשק. ואין כפתור mute שימנע את הדיבור, או לפחות שלא ישמעו אותך. על התלמיד/ה לקחת אחריות ולהפנים שיש גבולות שלא היו קיימים הרבה זמן. בקרקס הקורונה - המורים עשו מופע ג'גלינג: לתמרן בין הצרכים של הילדים הפרטיים שלהם, ובין הצרכים של הילדים של אחרים - לשמור על רצף למידה ככל שהיה אפשר. אבל עם החזרה לשגרה, יש אתגרים חדשים. ואנחנו, המורים, זקוקים לסיוע של הורים, לעזור לילד/ה להפנים שהמציאות היא אחרת. כאשר יש מעל 30 ילדים בכיתה, צריכים לכבד, גם את המבוגר האחראי וגם את החברים בתוך הכיתה, במסדרון ובהסעה. ייקח זמן להסתגל למציאות החדשה. תפקידנו המשותף הוא להכיל, לתמוך, ולשים גבולות לטובת הכלל". עד כאן המורה.
מה אתם אומרים? האם התייחסתם גם לפרספקטיבה הזאת? בתמונה: אילוסטרציה למפגש זום עם תלמידים. אני עדיין לא מורה. זה עוד יגיע.
Comments