הסכנה באבחון עצמי של הפרעה נפשית

יש טרנד בשנים האחרונות, לנוכח קיומו של ד"ר גוגל,

שאנשים, ובעיקר נערים מאבחנים את עצמם בכל מיני מחלות, כולל מחלות נפש.

כשהייתי סטודנטית בשנה ראשונה, בתואר ראשון,

הזהירו אותנו המרצים, במיוחד בקורס פסיכופתולוגיה,

שמהר מאוד נאבחן את קרובי המשפחה שלנו ואת עצמנו

במחלות אותם אנחנו לומדים.

וצריך הרבה זהירות, ידע וניסיון כדי לאבחן.

בשנים האחרונות במפגשי עם תיכוניסטים,

הם מגיעים עם אבחנה נפשית ברורה,

אחרי שנחשפו לסימפטומים המפורטים בד"ר גוגל או במדיה החברתית -

"אם יש לך את הסימפטומים המתוארים להלן, כנראה אתה סובל מ..."

"דכאון", "חרדה חברתית", "הפרעה אובססיבית", "הפרעת קשב", "הומוסקסואליות".

וכשהם מגיעים אנחנו יכולים יחד להזים או להפריח את החשד,

אבל אלה שלא מגיעים –

מתקבעים בהפרעה, מספרים עליה לחברים, שרק מעודדים ומאשרים,

והנער מסתובב בעולם עם חוויה כי הוא בעל נכות נפשית.

כך יוצא שהתחושות הנורמטיביות של פחד, עצבות, חוסר ריכוז, ורצון לסדר –

הופכות לנכות והפרעה.

הבעיה היא כפולה –

הנער מאמין שיש לו הפרעה, ואין לו תמריץ לשינוי.

ובמקביל – הגדרה של הפרעה, סטייה מהנורמה,

מחלישה את הערך העצמי ופוגעת בתחושת הבטחון.

כדאי לנו כמבוגרים להטות אוזן ולהקשיב,

הקשבה פעילה, ושאלת שאלות יאפשרו צוהר לעולם הפנימי -

לעתים הם מבטאים את ההפרעה כתירוץ לאי עשיה

"מה את מצפה ממני לזכור, יש לי הפרעת קשב".

ולעתים הם מבטאים תסכול וייאוש

"ברור שאין לי חברים כי יש לי חרדה".

יתכן והם צודקים, אבל יתכן מאוד שלא.

כדאי לבדוק איתם איך הגיעו למסקנה,

ולנצל את ההזדמנות לשיח ולהבנה משותפת.