"שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".
הבת שלי, יצאה מבידוד.
היא פגשה חולת קורונה, ונכנסה לבידוד של 10 ימים, בחדרה בבית.
חשבתי לעצמי – קטן עלי ועלינו כמשפחה.
היא בבית בחדרה, אוהבת לצפות במסכים, ואוהבת להיות בחדרה.
אנחנו נזרום, נסתדר. ידענו דברים קשים מאלה.
וזה היה מורכב! והפתיע אותי המורכבות.
פתאום בלו"ז הצפוף צריך להתייחס לעוד משתנים.
לזכור לראות אותה, את הבדידות וחוסר השליטה.
לזכור שסדר היום של הילדים האחרים גם משתנה (השירותים שלהם לא ברשותם לשבוע, למשל).
לזכור לטהר ולחטא כל דבר שבא במגע איתה (כביסה, אוכל).
לשנות את סדר היום שלנו, בהתאם.
בסדר היום הצפוף, אנחנו מארגנים את המטלות ואת המחשבות כך שכל הפינות יתפרו,
שיהיה מענה לכל הצרכים.
ופתאום – שינוי, שינוי המוביל לעוד משימות, ועוד עומס על הזכרון והלו"ז.
הקורונה הזו מלמדת אותנו גמישות, פלסטיות ויכולת המוח להתמודד עם עוד ועוד שינוים.
המפתיע הוא שזה אפשרי!
אז היה מורכב, אבל הפלסטיות של המוח הכריעה לטובה.
הצלחנו.
קצת עייפים, קצת חבולים, אבל עם תחושת סיפוק.
הצלחנו, כולנו. לשמור על שפיות, על שגרה ולהענות לצרכים העולים.
ושלא נצטרך שוב,
אם כי כדאי להערך לאפשרות הסבירה שכן.
Comments