האם היותי מטפל הופך אותי להורה טוב יותר?

שבוע שעבר נכנסנו לבידוד.

נאמר לנו בטעות שמישהו מבני הבית חולה בקורונה.

וחשבתי על שני התפקידים שלי, ההורי והטיפולי.

היותי גם אמא וגם פסיכולוגית,

והפער בין איך שהייתי מייעצת לאחרים, כפסיכולוגית, להגיב, ואיך הגבתי כאמא בפועל.

עם קבלת הממצאים התחיל בבית לחץ גדול,

לא בגלל המחלה חלילה. לילד לא היו תסמינים.

הלחץ נבע מהעצירה שהיינו צריכים להפעיל, והמשמעויות של הכניסה לבידוד.

כל אחד התחיל לבחון מה הוא תיכנן ומה מבוטל בעקבות ההוראה להכנס לבידוד.

והאבל על מה שהם יפסידו, הכניס לחץ ומועקה בבית.

במקביל, גם אני עברתי תהליך דומה –

תכננתי פגישות, פעולות חוץ-ביתיות, שהייתי צריכה לבטל.

הייתי גם צריכה לעדכן את כל הקרובים לילד, שנדבק.

והייתי עסוקה במשימות שלי, כשכל דקה נכנס ילד אחר ושוטח את התסכול שלו מהמצב, ובמקביל - מחפש איזו וודאות לגבי העתיד "האם גם אני צריך לעשות בדיקה?", ""ומה יהיה לגבי האימון שלי היום?", "ואיך אני אעסיק את עצמי, יהיה לי כל כך משעמם", "למי להודיע כדי שגם יכנס לבידוד?", "ומה יהיה עם בית ספר, ואיך אני אשלים את החומר?" ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד שאלות, והתלבטויות.

בהתחלה הייתי סבלנית, עניתי בקצרה, ונתתי איזושהי ודאות, מידע ונחמה, תוך שאני מנסה לחזור למשימות שלי.

לאחר מכן, איבדתי את זה. הרחקתי אותם מעלי בגסות, אמרתי, בחוסר סבלנות בולט, שאני צריכה לסגור דברים, והעברתי מסר, בצעקה, "תתמודדו לבד".


כמה עצות חכמות היו לי לתת להורה כמוני, שהיה מגיע אלי להתייעצות, על המצוקה שהילד עובר, על חווית חוסר הודאות, על הצורך במידע רלוונטי להשקטת המתח והחרדה, על חשיבות הבנייה של שגרה חדשה.

וכמה – לא הייתי שם לעשות את זה עבור ילדי.


אז... מתוך זה למדתי ושמחה לשתף –

1. עצות זה קל, היכולת ליישם היא הקשה, והיכולת ליישם בזמן לחץ, קשה אף יותר.

2. כולנו אנושיים, גם הפסיכולוג, גם הרופא, גם המנהיג וגם הרב – כולנו נופלים ברגעים כאלה ואחרים. כשאתם מקבלים עצות ממומחים, זה לא אומר שהם פעלו טוב יותר מכם בסיטואציות דומות.

3. כפועל יוצא, כולנו קצת טועים בחינוך ילדנו לאורך הדרך. אין הורה ומחנך שהוא מושלם. גם לא המורים של ילדנו, אבל זה לפוסט אחר.

4. להיות אנושים, לא אומר להפסיק לשאוף לתקן, ולשפר. אני סולחת לעצמי על טעויות שעשיתי, אבל גם מנסה ללמוד מהם, לאירועים עתידיים.

5. למרות הטעות, חשוב לא להתפלש במצפון של עצמי. חשוב להפחית את ההלקאה העצמית, ולהפסיק לבכות על הפגיעה שפגעתי. זה לא מקדם.

6. התנצלות היא המתכון הנכון להודות שטעית. ילדים יודעים להכיל טעויות, ושמחים לקבל התנצלויות, גם אם הם לא מודים בכך.

אז טעיתי, פגעתי והתנצלתי. מקווה שיהיו סלחניים וסבלניים אלי.


האירועים האלה, המתח שכולנו חווים עכשיו בעוצמה גבוהה, מאפשרים לנו להבין טוב יותר את המצוקה של החברים, והלקוחות שלנו. הם מאפשרים לנו להיות יותר צנועים בהכוונות ובציפיות שלנו מהם. גם אנחנו נופלים באותם מקומות.


ולסיום - אגלה לכם סוד קטן, לפעמים כשאני מייעצת לאחרים לנהוג בדרך מסויימת, אני מזכירה לעצמי, שאולי כדאי שגם אני אתחיל ליישם את העצה בעצמי אל מול ילדי. גם להם מגיע טוב כמו שייעצתי לאחרים.




4 צפיות

הירשמו עוד היום לקבלת סרטונים או עדכונים חדשים

אייקון טלפון סלולרי
אייקון אימייל

© 2020 כל הזכויות שמורות לד״ר שרון ליפשץ אשווגה

עיצוב: קריבין עיצובים | אתר: ענת בילינסון