"אני מנהל שחקנים, לא הפסיכולוג שלהם"

"אני מנהל שחקנים, לא פסיכולוג שלהם", כך אמר סר אלכס פרגוסון, מאמן קבוצת הכדורגל מנ'צסטר יונייטד האגדי, שהוביל אותה משפל להצלחה גדולה, (בסרט "לא נכנע לעולם", ביס דוקו)

את התשובה הזו הוא ענה, כששאלו אותו איך הוא מגיב למצוקה של שחקן כזה או אחר על המגרש ומחוצה לו.

באופן מפתיע, אני מוצאת שגם אני, כפסיכולוגית צריכה להזכיר את המשפט הזה להורים ולמורים, ולפעמים גם לעצמי –

כאן המילה "פסיכולוג" מייצגת מצב בו אנו עסוקים בלהבין את המצוקות, הצרכים, והכאבים של האחר. "הוא לא הולך לבית הספר היום כי הוא מצוברח מחבר", "היא לא עוזרת בשטיפת הבית, כי נתנו להם המון עבודות", "היא מתחצפת כי יש לה המון על הראש"

הפסיכולוג או אנחנו (ההורים או המורים בתפקיד הפסיכולוג), נמצאים בבלבול – מצד אחד הילד תיאר את המצוקה ודייק אותה, ומצד שני, מה עם החובות והמשימות שלו?

בדורות הקודמים זכויות הילד וצרכי הילד היו במקום נמוך בסדר העדיפויות. היו לילד חובות ומשימות ועליו היה לעמוד בהם, גם אם על חשבון צורך ומצוקה רגשית. בדורות האחרונים הצרכים של הילד הופכים להיות במרכז, על חשבון המשימות והחובות שלו.

התוצאה של חוסר האיזון הזה הוא - ילדים מאוד מודעים לעצמם, לרגשות ולתחושות שלהם, אבל פחות עומדים ביעדים ובמשימות.

ילדים שלא עומדים במשימות וביעדים שלהם הופכים עם הזמן לבעלי תחושה של מסוגלות עצמית נמוכה יותר, בטחון עצמי נמוך יותר ודימוי עצמי נמוך יותר –

באנו לעזור, להבין ולתמוך, ויצאנו פוגעים בהם בטווח הארוך.

לכן לכם – ההורים שעסוקים ב"להבין", נסו לפעמים לשים את "הפסיכולוגיה" בצד, ותתחילו גם "לנהל" את הילד.