"אנחנו יכולים (וחייבים) לחלוק אחד על השני , אך להישאר מחויבים זה לזה כמשפחה".

משפט ששמעתי מלימור ויסברט, שדייק את השקפת העולם שלי בכלל, ובעת הזו בפרט.

"אנחנו יכולים (וחייבים) לחלוק אחד על השני" –

נולדנו בבתים שונים, עם ערכים ומסורות שונות ולכן ברור שהשקפות העולם שלנו לא תהיינה זהות.

זו אשליה לחשוב אחרת.

כמה אנרגיות אנחנו משקיעים כדי לשכנע אחד את השני בצדקת הדרך

וכמה כעס ואכזבה מופגנים כשאין הסכמה.

ברוב המקרים, לא אמורה להיות הסכמה, וטוב שכך.

אבל, "עלינו להשאר מחוייבים זה לזה, כמשפחה".

ברוח החגים, אנחנו מתכנסים משפחות משפחות, ואני בטוחה (כי כך זה גם אצלי)

שיש מחלוקות וכעסים, ולאו דווקא בענייני היום.

עניינים פנים משפחתיים, עניינים חינוכיים, איך לנהל את ארוחת החג.

ואנחנו מתווכחים בלהט ובעוצמה, נעלבים, כועסים ונפגעים.

אבל בסוף, ברור לכולנו שכמשפחה, אין לנו את הפריוילגיה לדחות, להתרחק לזמן ממושך,

ויש צורך בהקשבה, בויתורים, ובכבוד הדדי.

"אנחנו מחוייבים".

אז למה זה כל כך קשה?

ולמה אנחנו ממקדים את תשומת ליבנו דווקא לאלה שמפרקים את המשפחה?

למה נותנים להם את הבמה ומפנים אליהם את הזרקור?

קטונתי.

חג שמח.

בתמונה, אופטימיות של משפחה.