top of page

איך להכין את הילד ליום הזכרון?

מתוך עלון "עולם קטן" -


שאלה: אנחנו לקראת יום הזכרון ואחרי יום השואה. בעקבות יום השואה כשהבן שלי, בכיתה ב' חזר הביתה, הוא סיפר על הטקס בו השתתף ועל השיחה בכיתה. הוא היה עסוק במוות של האנשים שמתו בשואה, ובחשש שגם לו זה יקרה. אנחנו חיים בתקופה מתוחה ואני חוששת לקראת יום הזכרון. האם נכון לשתף את הילדים ביום הזה? האם לא עדיף לעבור מיידית ליום העצמאות? האם יש דרך להעביר את משמעות היום בדרך יותר קלה ומותאמת להם?

תשובה: כהורים אנחנו רואים את אחד מתפקידנו המרכזים לגונן על הילדים, להמנע מחשיפה שלהם לכאב ופחד. והנה מגיע יום, ובעצם לאורך כל השנה ישנם מועדים שבהם החינוך שלנו מתבסס על חשיפת הילדים לקשיים ולאיום שעברנו כיהודים. זה מובנה בתוך הסיפור שלנו כעם. ואנחנו מבינים שכדי להנחיל את המורשת, נכון לחשוף את הילדים.

אני חושבת שנכון להקדיש מחשבה למה לשתף ואיך לשתף. מה לשתף? יום הזכרון מכיל בתוכו הרבה תימות – הבנה על מה נלחמים ועל מה אנחנו מגינים, הכרות עם האויב ומטרותיו, אתוס הגבורה של הלוחמים, הכרות עם הלוחמים והנופלים, הרעות והאחדות, ולבסוף גם סיפורים של נפילה ואובדן. אין צורך ביום הזה להתמקד רק באובדן ובשכול. אין צורך לעסוק רק במוות. אפשר להתמקד בתימות אחרות, במיוחד אצל ילדים צעירים, וילדים שאצלם המוות מהווה עניין ועיסוק מרכזי, או כאלה יותר חרדתיים.

איך לשתף? במידה ויש חשש לקושי של הילד להכיל את התיאורים היותר מאיימים, אפשר להתחיל בתיאורים יותר כללים, ולאחר מכן לעבור לשאלות. "מה הבנת ממה שסיפרתי?", "שמעת כבר סיפור כזה?", "מה אתה חושב על הדברים?". מטרת השאלות לבחון מה הילד סופג ומבין ומה מתרחש אצלו בנפש פנימה. אני מופתעת לעתים, מהמידע שהילדים מפנימים, מופתעת ממה שמתרחש אצלם בנפש. לעתים הם עסוקים בהשפעה של הסיפור עליהם – האם גם אני אהיה חייל שאצטרך להלחם ואולי למות, האם גם אבא שלי/אח שלי ימות? ומאידך חלקם מתארים איך הם ניצחו חבר שלהם במשחק, והרגו אותו, ואז הוא קם לתחייה. ילדים אחרים בכלל מדברים על המצב הנוכחי ועל הטילים שיורים עליהם מעזה או לבנון.

התיאורים השונים של הילדים, ממחישים לנו כמה חשובה ההקשבה למה הילד סופג, ודרך ההבנה של עיסוקו הנוכחי, אפשר להענות לצורך שלו ולספק מידע מדוייק ומותאם עבורו. כאשר ילד עוסק במוות – אנחנו ניתן מידע רלוונטי על המוות, באופן המותאם לו. למשל, נאמר שאנחנו לא יודעים מה קורה אחרי שאדם מת, וגופו נקבר באדמה. כאשר ילד עוסק באיום אנחנו נזכיר לו את קיומם של אנשי הבטחון ואת המאמץ של כולנו לשמור עליו,

יש לזכור שילדים חווים את הדברים באופן פשוט וניטארלי אם כך הוא מועבר להם. האופן שבו אנחנו מדברים עם הילדים, הוא האופן שבו הילד יפנים את הנושא. הורה לחוץ ומתוח, הורה לא מגיב או מגיב בחוסר סבלנות, יאותת לילד שזה נושא מלחיץ, שאי אפשר לדבר עליו. נושא כזה יהפוך למאיים בעיני הילד. לעומת זאת הורה שמספק תשובות, ועונה בנחת יעודד את הילד להעלות את המתרחש אצלו בנפש. חשוב לציין כי ההורה יכול להיות לחוץ ומתוח, הוא גם יכול להיות עצוב ולבכות, אך חשוב שיסביר לילד את תגובותיו מילולית, כדי שהילד גם יכיר את הרגשות האלה וגם ידע להתמודד עימם ללא חשש.

ועוד דבר - יש חשיבות להזכיר לילד, וכנראה גם לעצמנו, את המשמעות של כל זה. העיסוק השכול ובאובדן בלבד מקשה על מיקוד הקשב בתזכורת כי יום הזכרון הוא פועל יוצא של המאבק על העצמאות שלנו כעם ומדינה. כשיש הבנה של המשמעות, קל מעט יותר להכיל את האובדן, את החששות ואת תחושת האיום. לכן אני ממליצה בכל גיל, להוסיף לשיח על החשש, השכול והאובדן גם שיח המזכיר את המשמעות של כל זה.



4 צפיות

Bình luận


bottom of page